טוב הרי לכם ניסיון ראשון לאריגה שנכשל קשות.
גנדי נסע במאי 2012 עם משלחת ישראל לפולין, לטורניר סייף היסטורי שנקרא קרב האומות. וכמו כל שאר חברי המשלחת הוא הביא איתו מזכרות.
שלא כמו שאר חברי המשלחת הוא הביא בעקר רעינות לדברים שהוא היה שמח לישם בארץ. ולהלן מזכרת נחמדה שהוא הביא:
זאת גירסה חביבה ביותר של חגורה (במקרה הזה נשית) מצמר, בסגנון ימי הביניים (אל תתפסו אותי במדוייק על השנה אני לא בטוחה). ואמר לי: הינה תראי איזה חגורה יפה זאת. ואני אמרתי לו: אין שום בעיה אני יכולה לעשות לך כזה.
בהתלהבות רבה הוא שלף ספר מהסיפריה האין סופית שלו (היא באמת אין סופית בדקתי), והראה לי: הנה ככה עושים את זה!
אני: גינה אתה בטוח?…
-כן
-טוב
והנה ההסבר בספר:
טוב, אם גינה אמר גינה צודק (מה שהסתבר כנכון בערבון מוגבל בלבד בכל מה שקשור לביצוע של עבודות יד שונות, ובמיוחד כאלה שעוד לא נוסו בקבוצה שלנו).
אבל יש לי אמון בָּגנדי שלי אז ניסיתי:
החגורה הצהובה-סגולה היא הראשונה, ובה אני מדגימה איך משחילים את החוטים על היד הרגל העט (וכו') כדי שאפשר יהיה בכלל להתחיל.
והחגורה הלבנה(-כחולה-ירוקה) היא השניה, ובה אני מדגימה את שיטת האריגה.
אני בכלל לא טורחת לפרט את תהליך העבודה כי זה לא שווה את הטרחה, השיטה לא יעילה בעליל.
בשלב הזה אני כבר מצלמת עם השיניים (פחות או יותר כי נגמרו לי לגמרי הידיים וזה עוד אחרי העברתי הרבה מנקודות האחיזה, שהיו אמורות להיות בידיים שלי, לעטים שתקעתי בשידה שליד המיטה שלי)
יש לי רק דבר אחד להגיד על מי שהמציא את השיטה הזאת. שהוא בן-בן-בן של זו*** מזד***ת ועצלן.
